http://news.independent.co.uk/world/asia/story.jsp?story=523317
Independent Home | News | Sport | Argument | Education | Money | Jobs | Travel | Enjoyment
Home > News > World > Asia
Bonfire of the hairpieces: the global cost of a religious ruling
An Israeli rabbi's ruling that human hair from India is non-kosher has not only rocked Orthodox Jewry worldwide but has also thrown a multimillion-pound industry into crisis. Paul Vallely reports
21 May 2004
About two weeks ago, a middle-aged rabbi from Tottenham in north London boarded a plane for India with a most unusual mission. His destination was a Hindu temple in the Madras region which houses a massive image of the Vishnu, the blue-skinned, four-armed deity honoured as the preserver of the universe. The temple has 10,000 visitors a week, with an 11-year waiting list to enter its most revered Friday afternoon ceremony. But the act of homage most commonly performed by devotees is the cutting off of their hair. The temple houses 600 barbers who work in shifts round the clock to remove the hair of pilgrims who want to offer their beauty to the god in thanks, honour or worship.
Rabbi Ahron Dovid Dunner watched carefully as the barbers severed the long tresses of the women and men, and saw it fall in a trough, from which it is collected to be sold to foreign buyers. Through a translator, he interviewed barbers, donors and temple guides, making copious notes. Then he reported back. It was a move that has since plunged an international multimillion-pound industry into chaos.
The man who took Ahron Dunner's call was Rabbi Sholom Elyashiv, the leader of Orthodox Lithuanian Torah Jewry, in Israel. Rabbi Elyashiv is one of the most respected authorities in the ultra-Orthodox world. It was he who had rung Rabbi Dunner and asked if he would go to India to check out some disturbing reports.
Among highly Orthodox Jews, a code of modesty forbids women from displaying their hair in public once they are married. Rabbinical tradition has it that a woman's hair is her "crowning glory" and must be covered outside the home. Interpretations as to what this means vary: some merely wear hats in synagogue, others cover their hair in the company of others with a scarf called a tichel; some crop the hair short and the most extreme groups shave their heads. But many Orthodox women wear a wig known as a sheitel. Synthetic wigs cost about £200 but wigs made from top-quality human hair routinely cost £1,000 or more.
About a month ago, reports reached senior rabbis in Israel that most of the natural wigs imported from Europe for their womenfolk were made of Indian hair. This reignited rumours which had been in circulation for years; that hair bought in India had been cut during Hindu religious ceremonies. This would be a serious problem, since Jews believe that there is only one God, where Hinduism is a polytheistic religion which, under Jewish religious law, would be classed as idol worship. Rabbi Elyashiv rang his emissary Rabbi Dunner in London and asked him to go to India to investigate.
"What he found," says Rabbi Pini Dunner, the nephew of the emissary, who runs the Saatchi Synagogue in north London, "was that the cutting of the hair was clearly a sacrifice to a pagan god according to the criteria of the rabbinic texts."
Vishnu is one of many deities within the Hindu pantheon, and, to make matters worse, a god with 1,000 names who, it is believed, will have 10 incarnations, of which Rama and Krishna are but two. Vishnu could not, by any stretch of the imagination, be seen as another name for Judaism's monotheistic God. Jews who wore wigs made from hair cut in his honour were in violation of the Torah (biblical) ban on benefiting from idol worship. In other words, such wigs were decidedly not kosher.
"The question then," says Pini Dunner, "was whether all hair from India came from such ceremonies." What the authorities in Israel decided was that there was no way of knowing. "Under rabbinic law, in cases of uncertainty you give it the benefit of the doubt. But when it is a Torah ban, the rule is when in doubt, do without'."
On Wednesday last week, Rabbi Elyashiv issued a ruling that all wigs from India were non-kosher. Back in London Rabbi Ahron Dovid Dunner went a step further. Since wig makers often presented Indian hair under the label "Made in Europe", all wigs made from human hair should be rejected until their provenance could be fully established.
Across the world uproar has ensued. Men came home from synagogue to ask their wives: "Where is your wig from?" A panic flashed around the world from Israel to New York, India, Toronto and London. The international wig industry was thrown into crisis; it sells to the theatrical, medical and black communities too but Orthodox Jews represent a significant proportion of its business, especially at the pricier end of the range.
In New York it is not uncommon for ultra-Orthodox women to spend $3,000 on a wig. "The law is about modesty," explains Rabbi Dunner. "It does not say that women have to present themselves as unattractive in public - only that the hair is covered as a sign that a wife's beauty is exclusively for her husband. But it must not make her feel uncomfortable or belittled. That's not the Jewish way."
In the United States, the Orthodox wig market is thought to be worth about $60m a year. In Israel, the market among the haredim, as the ultra- Orthodox are known, is about half a million strong, though they spend a lot less per head. In Britain there are thought to be as many as 10,000 Orthodox wig-wearers.
All of these have been thrown into a panic. Wig shops have been besieged by frantic customers phoning to check where their wigs came from. Many then refused to accept the retailers' reassurances. "Can you believe a wig seller?" has become the new Orthodox mantra. "Our phones have been ringing off the hook," said one retailer in Canada.
In Israel, outraged wig owners demanded that the sellers of wigs made from Indian hair be tried in a religious court. Teachers in the ultra- Orthodox Beit Ya'akov school system were told that if they would be fired if they went to school wearing a wig. In the religious city of Bnei Brak people even started collecting Indian wigs and throwing them onto bonfires. "My God, what's that terrible smell," asked one woman in Israel, on the phone to a friend in London, fearing some terrorist attack. It proved only to be human hair wigs burning.
The wig crisis also became a focus for political point-scoring. The religious Zionist camp of Jews of Middle Eastern origin, who prefer hats or kerchiefs to the wigs of the haredim (mainly of European antecedents), chipped into the debate. Angry zealots began making lists of shops which continued to sell the outlawed Indian hair wigs, threatening to launch a boycott.
In New York, synthetic wigs flew off the shelves at Yaffa's Quality Wigs in the Borough Park section of Brooklyn which is home to many ultra-Orthodox Jews. This is an area where rabbinical rulings spread faster than gossip. So strict is their interpretation of Judaism's stance against idolatry that even portrait photographs are considered "graven images" and prohibited. Here the previous traditional wisdom, that human hair not only looked better but lasted longer, has been overturned. "They've emptied the shelves already for synthetic," The New York Times quoted one saleswoman as saying.
Once the synthetic wigs were gone, queues began to form outside the doors of places selling alternative head coverings, such as the Uptown Girl Snood Factory Outlet. An increasing number of Orthodox Jewish women have been seen wearing cloth head coverings. Teachers at a local girls school turned up for work in snoods. And wig makers have been advertising in the local Yiddish press with desperate assertions that their hair is definitely not Indian.
Yet that was not all. On Monday evening, hundreds of people gathered at a crossroads in Williamsburg, another Brooklyn suburb which is home to a large Orthodox community. They piled women's wigs on the pavement and burnt them in a series of fires. Throwing the tainted headpieces into the garbage, or even burying them, was an insufficient act of disgust, local people said. They had to be burnt. Some of the 300 wigs tossed into the flames were still attached to mannequins' heads.
The emotional temperature rose too, as police stepped in to control the crowds. One man who darted through the police lines to throw another wig on to the fire was led to a waiting patrol car. A woman was charged with disorderly conduct. At midnight more than a dozen fires were still burning.
In Stamford Hill in London the response has been more measured though Orthodox women there have been complaining about a hike in the price of alternative head coverings.
Not everyone in the Orthodox community has been seized by panic. In America, Rabbi Yisroel Belsky, a leading authority on Jewish law for the Orthodox Union in the United States, has temporarily accepted Rabbi Elyashiv's ruling but has promised he will offer his own interpretation after some study. Much turned, he said, on whether it was possible to discern just what the Hindu hair-cutters and donors had in their minds when they made their offerings, because that had a bearing on whether their acts were idolatrous. It might be that the issue could be resolved without a ban.
There may, in any case, be more to all this than immediately meets the eye. Some outside commentators have suggested that the current crisis is a reaction to the weakening of the social control once exerted by the rabbis in the wake of the rapid expansion in the world of the haredim. Most other Jews simply look on bewildered.
To them, as to the secular world, it is all an reaffirmation of the conviction that ultra-Orthodox religious believers are an extremely weird bunch. But Rabbi Pini Dunner is unfazed by that. "To a secularist all religion is strange, and because Judaism is defined by the things you do as much as the things you believe, then much of what we do will be deemed strange. But when you believe in God then the things that control your life go beyond the preoccupations of secular materialism."
If the rest of the world thinks the wig crisis is bizarre, he shrugs, he can live with that.
Also in Asia
Bonfire of the hairpieces: the global cost of a religious ruling
First Sikh premiership for India's secular government
Britain urges North Korea to take 'Gaddafi route' on WMD
Sonia Gandhi denies dynasty a new era of leadership
The low-profile reformer who may now lead India
--------------------------------------------------------------------------------
Legal | Contact us | Using our Content | © 2003 Independent Digital (UK) Ltd
אחד הרבנים
היתר פיאה נכרית גם מהודו
פיאה נכרית מאמר הלכתי המורה היתר
גם בשיער הבא מהודו.
מאמר הלכתי מרתק,
זה כשבועיים שנשות ישראל הכשרות מתהלכות בחרדה, הפאה שעל ראשן נעשתה כבדה ומפחידה, והן אינן יודעות את נפשן מרוב בלבול וצער.
שתי בעיות לפניהן, האחת בעיה מעשית: מה לעשות כעת? איך לצאת לרחוב? איך ללכת לבית הספר? האם יש לשרוף או לזרוק את הפאות? איך אוכל לברר אם אין תערובת הודית בפאה שעל ראשי? מי יתן לי הכשר לפאה החדשה שאקנה? והשניה בעיה נפשית מצפונית: האם עד עתה הלכתי עם עבודה זרה על הראש? היתכן שבגלל רצוני לקיים את מצוות התורה בהידור נכשלתי?
חלק גדול מהנשים החליטו לרדת למחתרת, בבחינת ''כל כבודה בת מלך פנימה''.
עם פאה אינה יכולה לצאת, ועם מטפחת חס ושלום, ושב ואל תעשה עדיף. האחרות שחייבות לצאת מהבית, הולכות בחוצות הערים ירושלים ובני ברק, קוראות את המודעות ''ובערת הרע מקרבך'', פוגשות בשכנותיהן שלבשו צורה חדשה, וברגע שנכנסות הביתה מתנפלות על הטלפון למצוא איזה רב שיושיע אותן וירפא את לבבן ההרוס: כבוד הרב, מה? ברצינות? תראה איך הם חוגגים? אז מה עלי לעשות?
אינני יודע אם מאמר זה יפתור את כל הבעיות, אבל אולי יהיה בו משום סם הרגעה, והוא יוריד את מפלס המתח. ובעיקר, יעשה כאן נסיון להבין את הנושא ואת השאלות והספקות שבו.
בתחלה יש לציין את הטוב שיצא מכל הרעש האדיר. והוא, שעתה הוכח לכל העולם, שנשי המשפחות החרדיות השומעות את לקחם של אלו הנחשבים כגדולי הדור, רובן ככולן הולכות עם פאות נכריות. כי אם היו רבנים אלו אוסרים את הפאות, הרי כשם שחרדו עתה להסיר מראשן את השער מהודו, כן היו חרדות להסיר את הפאה בכלל.
גם כאשר התפרסמו פסקי הדין, והיו מאות נשים שהגיעו ללמד בבית ספרן החרדי עם מטפחת לראשן, יצאה הוראה מהרבנים של אותם המוסדות שכולן יחזרו עם פאה נכרית דוקא. אחד הרבנים החשובים מחסידי גור אף שלח מסר לחדר המורות: ''כאן זה לא בית החלמה''!
מי עורר עתה את כל הסערה? ובעיקר מי מלבה את אש? אין ספק שאלו הם אותם האנשים שנלחמים נגד הפאות בכלל, וכאשר ראו שמלחמתם אינה מצליחה ונשות ישראל מסירות את המטפחת (המכסה טפח ומגלה טפחיים) ולובשות פאה צנועה, מצאו דרך צדדית להלחם דרכה.
עוד לפני שהרבנים פסקו מה לעשות עם הפאות ההודיות, כבר פרסמו אותם הארגונים שעל פי דין תורה הפאות חייבות שריפה, שביום פלוני יתאספו כל היראים אחר תפלת ערבית לטקס שריפת הפאות. ובכך התחייבו באיסור גזל עם כל הכרוך בכך.
משום מה יש בינינו כאלו ששומעים עדיין את גלי הרדיו הנקראים ''ערוצי הקודש'', תראו באיזה נופת צופים הם מדברים לכל אחד: ''אחי'', ''נשמה'', ''ישתבח שמו'', ''יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים'' וכו', אבל כשהדבר מגיע ללובשות הפאות, כל המרבה בהוצאת שם רע ואפילו בהתבטאויות של היפך הברכה, הרי זה משובח רח''ל.
כדי לבאר את הדברים עלינו להכנס לשאלה מבחינה הלכתית, אבל בתחילה חובה לציין כי רבנים עוררו בעיה זו כבר לפני למעלה משלושים שנה!
אלא שמזה גופא שהרבנים אז שהכירו בבעיה, ובכל זאת לא עשו מזה ''רעש'', הגם שאולי הורו כן לכמה אנשים באופן פרטי, מוכח בלי שום ספק, שעל אף שכדאי להדר ולהזהר מזה, מכל-מקום בודאי שאין כאן ''איסור דאורייתא'', ולא עוברים בכך על ''תקרובת עבודה זרה'', ולא על איסור חמור וממשי כל שהוא. וכמובן שמי שיש לה פאה כזו אינה צריכה להזדרז ולשרוף אותה.
ומעתה נתחיל לעיין בצדדי הבעיה מבחינה הלכתית: אבל זאת לא לפני שנמסור מודעה רבה לאורייתא, שכל מה שיכתב להלן, נעשה רק מפני שעד רגע זה לכן לא היתה לי ברירה אלא להכנע ללחצים של רבים וטובים ולנסות להעלות כמה הגיגים על הכתב.
ונתחיל עם תיאור הבעיה, וזאת לאחר שיחה שקיימנו בנידון עם הרה''ח ר' בצלאל קופצ'יק ממחזקי היהדות בהודו, ולאחר קריאת מאמרי מחקר רבים באנגלית שנכתבו על-ידי עיתונאים אחראים ושהתפרסמו במקומות הנחשבים לאמינים.
ובכן, המנהיגים של אחד מסוגי העבודה זרה הנוהגים בהודו, מפרסמים בכל העולם, כי אשה הזקוקה לישועה והצלה וברכה, תזכה למילוי בקשותיה, אם תבוא למקום ע''ז פלונית, ותגלח את ראשה בתור ''קרבן'' לאליל. בתגלחת זו מתכפרים גם עוונותיה של המתגלחת, והיא נחשבת כאילו נולדה מחדש, ובזה היא מכינה את עצמה להתייצב אחר-כך לפני האליל ו''להתפלל''.
ברחבי הודו יש בתי ע''ז רבים, ששייכים לכת זו, והעיקרי שבהם בעיירה ''טירופאטי''. המחקר אומר כי כ-50000נשים ביום! באות להתגלח שם בבנין מיוחד שעובדים בו 600 ספרים. הגילוח עצמו לא נעשה בפני האליל, ורק שלאחריו הולכת גלוחת הראש מרחק רב עד שמגיעה אליו להתפלל במקום הטומאה עצמה.
מ''טמפל'' זה יוצאות מאות טונות של שער טבעי הודי לשווקי העולם. כ-%80 מהשערות המשווקות מהודו יוצאים מבתי הע''ז, וזה מהווה כ-%20 מכלל השער הטבעי הנמכר בעולם. אלא שהיצרנים מערבים את שער הע''ז גם בפאות שאינן משער זה.
עד כאן העובדות (והנה לנו עוד טעם למה שכתב הרמב''ם שהסנהדרין היו חייבים להכיר כל עבודה זרה שבעולם). ועתה נבדוק את הענין מבחינה הלכתית:
א.. תקרובת ע''ז אסורה בהנאה
כתב הרמב''ם בהלכות עבודה זרה פ''ז ה''ב: ''עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה, אסור בהנאה. שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם''. וכן נפסק בשו''ע יורה דעה סימן קלט ס''א: ''אליל אסורה בהנאה, היא ותשמישה ונויה.. ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר''. ועל פי זה הרי השער הטבעי הבא ממדינת הודו אסור לכאורה בהנאה, כיון שנעשה תקרובת לעבודה זרה. ומשנעשה תקרובת נאסר גם בחוץ, וכמו שפסק הרמב''ם שם הט''ו: ''ואע''פ שחזרו והוציאום, הרי אלו אסורין לעולם''.
ב. אין ביטול לתקרובת ע''ז
ולכאורה צריך להבין, דאף שעצם הוצאת התקרובת ממקום ההקרבה אינה מתירה אותה, והיא נשארת אסורה לעולם, אבל כאן כשהכמרים מוציאים את השער למכירה בשוק, הרי בזה הם ביטלו אותו מלהיות עבודה זרה, ולמה שלא יבטל ממנו האיסור. אבל שאלה זו אין לה מקום, שהרי פסק הרמב''ם פ''ח ה''ט, דאף שאת הע''ז עצמה אפשר לבטל (ראה שם ה''י איך הוא הביטול), וכן אפשר לבטל את משמשיה ונויה וכו', מ''מ ''תקרובת ע''ז אינה בטילה לעולם''. וכן נפסק בשו''ע שם ס''ב: ''ותקרובתה אין לה ביטול'' (ובטעם החילוק שבין ע''ז ונויה לבין תקרובתה, ראה ט''ז סק''ד ובפרישה סק''ד).
ג. השערות הנמכרות לא הוקרבו בפועל, ולמה הן אסורות?
אלא שעדיין אין האיסור ברור, שהרי כאן בגזיזת השערות, לא הקריבו את השערות לפני האליל עצמו, ורק שהחיתוך היה בבית השייך לע''ז, ומיד אחר כך שמים את השער בכלי של ע''ז, ואז לוקחים אותו לאריזה ולשיווק. ובזה כתב הרמב''ם שם הט''ו: ''בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה, לא נאסרו בהנאה אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה''. וכמו שהבאנו לעיל מהשו''ע שרק ''משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר''. וציין שם הט''ז סק''ב: ''פירוש בהבאה שהביאה לשם תקרובת, כמ''ש בסעיף ג' אם הניחו לפניה לשם תקרובת''. וכ''כ השו''ע בס''ו: ''מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס, מותר, שעדיין לא נעשה תקרובת''. ועל פי זה שוב היה צריך להתיר את השער הנמכר. ובמכל-שכן וקל-וחומר, דאם אפילו כשהכינו משהו להקרבה, והכניסוהו לבית ע''ז לשם כך, מכל מקום לא נעשה ''תקרובת'' עד שיקריבו אותו בפועל, כל-שכן בנדון-דידן שכלל לא חשבו להקריב את השער בפועל, רק לגלח ולמכור. ואמנם בפירסומים של בית הע''ז עצמה (שניתן לקבלם בלי קושי) וכן בכתבה הנ''ל המפרטת כל פרטי העבודה שם בענין השערות, לא מוזכר כלל ענין הבאת השערות עצמן או הקטרתן לפני הע''ז. ואם-כן למה שיאסרו השערות?
ד. שערות אינן קרבות בבית המקדש, ולכן אינן נעשות תקרובת ע''ז ועוד יש להקשות, שהרי מפורש בגמרא (ע''ז נא, א) שבכדי שדבר יאסר כתקרובת ע''ז, הוא חייב להיות ''כעין פנים'', ופירש''י (שם נ, א. ד''ה כעין) שרק אם מקריבים כמותו בבית המקדש, כגון בשר או סולת או שמנים, נעשה תקרובת לע''ז. וכדכתיב ''זובח לאלקים יחרם כי אם לה' לבדו'', והיינו שרק דבר המוקרב לה' נעשה חרם כשמקריבו לע''ז, אבל מה שאין מקריבים כמותו לה' אינו חרם, ולא נאסר בהנאה גם אם הקריבוהו לפני האליל. והרי שערות אינן משמשות כקרבן בבית המקדש, ואם-כן אין הן מקבלות דין של תקרובת ע''ז, ואינן נאסרות לכאורה בהנאה (ותגלחת שערות הנזיר, הרי אין זה קרבן לה', אלא פעולה של טהרה לנזיר. וראה רמב''ם הלכות נזירות פ''ח ה''ג שאסור לו לגלח כנגד פתח העזרה ''שזה בזיון מקדש הוא''. והשערות אינן מוקטרות אלא משליכן תחת הדוד שמתבשלים בו השלמים בלשכת הנזירים שבעזרת הנשים).
ה. האם אין בזה על כל פנים האיסור של ''נוי ע''ז''?
ואף על פי שמפורש בשו''ע שם ס''ג, שגם כאשר ''מדליק לפניה נרות, או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי'', גם בזה נאסרו הנרות והבגדים והכלים בהנאה. והרי גם דברים אלו אינם קרבים לגבי מזבח בבית המקדש. הנה שתי תשובות בדבר: א. שאיסור זה אינו משום ''תקרובת'' אלא משום ''נוי ע''ז'', ובזה הרי ברגע שמוציאים את השער למכירה ביטלו אותו מע''ז, כי נוי ע''ז מתבטל (מה שאין כן תקרובת). ב. שהרי השערות האלו שנמכרות בשוק, לא שמו אותם מעולם לנוי לפני האליל עצמו, ובמילא גם לא קבלו מעולם אפילו דין של נוי ע''ז. ועל פי כל הנ''ל בטל לכאורה כל החשש של איסור הנאה בפאות מהודו.
ו. לדעת הרמב''ם נאסרים גם דברים שאינם קרבים בבית המקדש.
אבל עדיין יש לערער על כך, שהרי לדעת הרמב''ם פ''ז הט''ז, יכול להאסר כתקרובת ''בין דבר הראוי למזבח, בין דבר שאינו ראוי'', וכן פסק הש''ך בשו''ע שם סק''ג ד''כל בעל נפש יש לו להחמיר'' כשיטת הרמב''ם. אלא שגם זו אינה קושיא, כי גם לרמב''ם, כל זה הוא רק אם התקרובת נמצאה ''בפנים'', היינו ''במקום עבודתו'', וכלשון השו''ע ס''ה: ''לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה''. מה שאין כן בנדון-דידן הרי כבר כתבנו שהתגלחת היא במרחק ממקום האליל, ואין מקריבין כלל את השערות לפניו. ולכן גם לרמב''ם יהיה מותר. ואפילו אם היה מצב שהיו מקריבים את השערות לפני האליל עצמו, הרי השו''ע מתיר כנ''ל, והש''ך שמחמיר כרמב''ם אוסר רק למי שהוא במדרגת ''בעל נפש'', ואין זה מצדיק להטיל איסור על כל הנשים. (ולדוגמא: כמה אנשים נמנעים מאכילת מזונות שנילושו במי פירות מסוג ''עוגת שמרים'', שיש הפוסקים ש''בעל נפש'' לא יאכלם מחוץ לסעודה משום ספק ברכת המוציא).
ז. האיסור אינו בהקרבה אלא בפעולת הגזיזה לשם ע''ז
אלא שכאן נכנסים אנו לנושא חדש, שאמנם עצם הקדשת השערות בבית הע''ז אין בו דין תקרובת (מפני שלא הקריבום בפועל, וגם משום שאינן ''כעין פנים''), וגם אין בו דין נוי ע''ז כנ''ל. מכל-מקום כאן מקבלים הן דין תקרובת על-ידי עצם הגזיזה שנעשתה לשם ע''ז. וכדאיתא בגמרא שם: ''עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת'', ומבארת הגמרא הטעם, דמאחר שע''ז זו נעבדת במקל (כגון בזריקת מקל לפניה), הרי שבירת המקל היא ''כעין זביחה'', ופירש''י (ד''ה מר סבר) ''דהויא שבירה וחיתוך''. ובזה ביארה הגמרא את לשון המשנה (שם ע''ב): ''מצא בראשו (של האליל).. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, אסור''. ושאלו בגמרא, הרי ענבים ועטרות שבלים אינן קרבים במזבח.? ותירצו: ''אמר רבא אמר עולא, כגון שבצרן מתחלה לכך'', ופירש''י: ''שבצרן מתחלה, לצורך עבודת כוכבים, ובבצירותן עבדה לעבודת כוכבים, דהוי כשבר מקל לפניה, דדמי לזבחיה''. וברמב''ם שם פ''ג ה''ד: ''עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה, חייב ונאסרת'' (בהנאה). ובשו''ע שם ה''ג: ''דבר שאין מקריבין ממנו בפנים (בביהמ''ק) אינו נאסר, אלא אם-כן עשה ממנו כעין זביחה, או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעובדה באותו דבר אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין.. שמקשקשים לפניה במקל.. מפני ששבירת המקל דומה לזביחה''. ואם-כן גם בעניננו, הרי דרך עבודתה של הע''ז הזו הוא בחיתוך השערות, וחתכו אותן לשם הע''ז, ובמילא הוי כעין זביחה.
ח. האם גזיזת השערות אוסרת אף על פי שאין דרך עבודתה בשערות כלל.
אמנם בזה גופא צריך להבין, שהרי השו''ע כותב ''והוא דרך לעובדה באותו דבר.. שמקשקשים לפניה במקל'', שרק אז נאסר המקל על-ידי השבירה, מה שאין כן כאן שאין דרך לעבוד ע''ז זו על-ידי הקרבת השערות, הרי גם הגזיזה אינה אוסרת אותן בהנאה. אבל זו אינה קושיא, כי מוכח לכאורה מלשון השו''ע שאם ''דרך לעובדה בזה הענין'' עצמו, היינו שהעבודה היא הגזיזה עצמה, כל-שכן שנאסר במעשה זה דמעין זביחה. וזהו שכתב המחבר ''אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין'', היינו שאם דרך לעובדה בזה גופא, אין צורך שיהיה הדרך גם ''לעובדה באותו דבר''. ולכן נאסרו השערות מיד על-ידי עצם החיתוך, אף על פי שלא הקריבום לפני האליל ושלחום מיד למכירה בשוק (מה שאין כן בבצירת פרכילי ענבים, שמלבד שאין עצם הבצירה דרך עבודת המרקוליס, הרי גם אין עובדים אותו כלל בפירות, שלכן הוכרח הר''ן להוסיף על דברי רש''י, ששם נאסרו הפירות משום שהוי כעין עבודת פנים, שמביאים הפירות לבכורים למקדש. ולהעיר מתויו''ט שם מה שביאר את הר''ן באופן אחר לגמרי, ואכ''מ).
ט. האם אמנם אפשר לדמות גזיזת שערות לשבירת מקל
אמנם, הדמיון הזה שחיתוך השערות נקרא ''כעין זביחה'' דומיא דשבירת מקל, עדיין צריך תלמוד. דהנה לשון הטור הוא: ''ששבירת המקל דומה לזביחה ששובר צואר הבהמה''. ולכאורה משמע מלשונו, שדוקא משום פעולת השבירה אנו מדמין זאת לזביחה, ועל פי זה חיתוך שערות אינו מעין זביחה. ואף שאמרו בגמרא שם (ופירש''י שהובא לעיל) שגם בצירת ''פרכילי ענבים'' נקרא מעין זביחה אם בצרן מתחלה לשם ע''ז, הרי שם אין הפירוש שקטף אשכולות הענבים מהעץ, אלא שחתך הזמורות (וראה תויו''ט במשנה שם שפירש כן ע''פ הרע''ב עוקצין פ''א מ''ג, וכן כתב ב''תפארת ישראל'' שם: שחותכין הזמורות לעשות ''פערגולא'' לפני הע''ז), וחיתוך הזמורות הוי כעין זביחה ושבירה, ששובר את הדבר עצמו (ועל דרך זה בעטרות של שבולין שחותך אותן בעצמן לפני הע''ז). אבל חיתוך השערות אין בו מעשה שבירה, כי לא שבר שום דבר שלם, והשערות הן דבר שמחוץ לגוף, וגילוחם הוא דבר הרגיל שאין בו ענין של שבירה (ואף שחיתוך השערות הוא עצמו עבודתה של אותה ע''ז, אבל בזה הרי נפסק בשו''ע שם ס''ג, שגם כשעושה משהו שהוא דרך עבודתה, אף שחייב מכל-מקום אינו נאסר בהנאה, אלא אם-כן הוא מעין עבודת פנים שבמקדש (כנ''ל) או שיהיה בזה כעין זביחה. ובשערות הרי אינו דבר שקרב בבית המקדש וגם אינו כשבירת צואר הבהמה. ואף שזוהי סברא שאפשר להתוכח עליה, אבל כאן כשבאים להטיל ''איסור דאורייתא של עבודה זרה'' על רבבות נשים כשרות, ולחייבן בהפסד ממון כבד כל כך, חלה חובת ההוכחה על הבא לאסור.
י. מי חותך את השערות לשם ע''ז?
וכאשר מתבוננים עוד בדבר, רואים שאין לדמות את חיתוך השערות לשבירת מקל מצד סיבה נוספת. שהרי האשה המאמינה בע''ז זו ונותנת את שערותיה לשם קרבן, איננה חותכת בעצמה את השערות. ומי חותך בפועל, ה''ספר'' שעושה עבודתו בכדי לקבל משכורת, והוא הרי יודע ברור שהשערות אינן מוקרבות או מוקטרות לפני האליל, אלא מיועדות למלאות את כיסם של הכמרים במליוני דולרים. ואם כן בחיתוכו שעשה ''לשם הדולרים'' לא נעשתה שום פעולה של ''כעין זביחה'' לשם הע''ז. ואף שהאשה מרכינה את ראשה ומסייעת לו בחיתוך, והיא הרי מתכוונת לשם ע''ז, הרי כבר נפסק בשו''ע הלכות שבת סימן שמ ס''ב ''שמסייע אין בו ממש ומותר גמור מן התורה'' (וראה מג''א שם ריש הסימן מה שהביא מהש''ך ב''נקודות הכסף'', ועיין שו''ת ''חכם צבי'' סימן פב, ואכ''מ). ומאחר שאין הסיוע שלה נחשב לשותפות במעשה החיתוך, אם-כן הוי ממש כהלכות שחיטה סימן ד' ס''ג, ד''ישראל ששחט בהמתו של עובד כוכבים, אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים (השחיטה) כשירה'', כי המחשב לא שחט, והשוחט לא חשב. ואף על פי שהספר שחותך את השערות יודע שהמתגלחת מכוונת לשם עבודת כוכבים, מכל מקום אין השערות נאסרות בכך, וכמ''ש הש''ך שם סק''ג: ''ומשמע אפילו שמע השוחט שהעובד כוכבים חשב. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן''.
יא. אפילו אם היה דומה לשבירת מקל, מ''מ אין זה ''בפניה''
ועוד ספק יש כאן, שהרי בשבירת מקל מודגש בשו''ע ששובר ''לפניה'' (וכן הוא לשון הגמרא והרמב''ם), שרק אז נאסר המקל מדין תקרובת ע''ז, מה שאין כן בגזיזת השערות אין זה לפני האליל, ולכן אין השערות נאסרות על-ידי גזיזה זו (ואף שגם בבצירת פרכילי ענבים אין זה לכאורה בפני האליל, הרי כבר כתבנו את ביאור הר''ן, ששם זהו דין מיוחד שהוי כעין עבודת פנים דבכורים, מה שאין כן בנדון-דידן. ובכלל אין להביא ראיה מפרכילי ענבים שהרמב''ם והשו''ע לא הביאו דין זה, ואכ''מ).
יב. אי אפשר לאסור תקרובת ע''ז במקום ספק
ומאחר שיש כמה ספיקות, אם אפשר לדמות את חיתוך השערות לדין ד''כעין זביחה'', לכן כאשר עולה השאלה הלכה למעשה, אם אלו שיש להן כבר פאה מהודו חייבות להשליכן לאשפה ? או לשורפן,? או לקנות פאה חדשה, ? אי אפשר לאסור את הפאות מספק. וכמבואר בט''ז סימן קמא ס''ב וז''ל: ''כל שיש סברא להיתר ולאיסור, ראוי להקל, דהא קיי''ל בכל דוכתי דלא מחזיקינן איסורא מספק''. ומבאר שם, דאף שהדין הוא ש''ספק עבודת כוכבים לחומרא'', הנה זהו רק ''במקום דאתחזק איסורא כבר'', מה שאין כן במקום דלא אתחזק איסורא מקילין בספקו. והרי כאן יש כמה סברות להיתר, ופשוט שיש להקל.
יג. כשיש ספק אם הפאה היא מהודו או לא, ודאי שאי אפשר לאוסרה
ומעתה, אם גם כשיודעים ברור שהפאה היא מהודו, עדיין יש ספקות גדולים אם ההלכה אוסרתן, ו''ראוי להקל'', כל-שכן וקל-וחומר במצב שזה גופא הוא בספק אם יש בפאה מסוימת שערות מהודו או לא, הרי בודאי שאין לאסור את הפאה מספק.
יד. במקום הפסד מרובה בודאי שאין שום מקום להחמיר
והנה בשו''ע שם סימן קכג כתב הב''ח לענין יין נסך (ורוב דבריו הובאו להלכה גם בש''ך סק''ב) וז''ל: ''אפילו תמצי לומר דמנסכין ושפכין לה קומיה עכו''ם בדרך ניסוך פנים, מכל-מקום כיון דקיי''ל דנכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהן, אם כן מה שמנסכים (בזמן הזה בחוץ לארץ) יין לעבודת כוכבים, אין קרוי ניסוך, כיון דקרינן בהו שאין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה'' (ובזה מבאר את מה שכתב הרמ''א שם, שבזמן הזה שאינו שכיח שהגוי מנסך לעבודת כוכבים, אין לאסור ''סתם יינם'' בהנאה במקום הפסד, והאיסור הוא רק בשתיה, וזהו משום ש''אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים''). והאי דינא שאין לנו בזמן הזה עובדי ע''ז אמיתיים, הביאו הש''ך להלכה (לדעת הרמ''א) בכמה מקומות, ראה סימן קכד סקע''א, קכח סק''ד, ובעיקר קכט סקי''ד (וראה שו''ת ''מים עמוקים'' שנדפס לפני כ-400 שנה, שבסברת הרמ''א והש''ך מצא כמה קולות לגבי איסור הנאה של תקרובת עבודת כוכבים בזמן הזה).
ומאחר שנקטינן להלכה שאפילו כשרואים גוי המנסך יין בפועל לפני האליל, מכל מקום ''אין קרוי ניסוך'', כי ''אין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה'', ואנו משתמשים בחילוק זה לגבי כמה דינים בהלכה למעשה,
הרי בלי ספק, שגם הגויה המגיעה להתגלח פעם אחת בחייה לפני האליל בהודו, אין זה משום שהיא אדוקה בעבודת כוכבים זו ויודעת בטיב העכו''ם ומנהגיה, אלא שמנסה את מזלה,ששמעה שעל-ידי הגילוח תהיה לה ישועה וכו', אבל אין לה שום קשר לא במוחה ולא בלבה לע''ז זו. ולכן הרי זה פחות אפילו מהסברא דמנהג אבותיהם בידיהם, דכאן אין לה שום מנהג בידיה, כי אם רק פעולה חד פעמית (כמו קניית כרטיס הגרלה, שאולי גם זה יעזור לה). ולכן גם לולא כל הספקות שהעלנו לעיל, הרי אי אפשר לאסור את הפאה בהנאה במקום הפסד, וכל-שכן בהפסד מרובה. ובפרט שכל האיסור עצמו אינו עומד על בסיס מוצק.
ולכן לפי עניות דעתנו:
א) מי שיש ברשותה אמצעים להחליף את הפאות שלה, לכאלו שאין עליהן חשש של שער טבעי מהודו, תעשה כן בהקדם האפשרי בכדי להדר במצוות, שיש בזה ''הידור'' שלא ללבוש פאות אלו, ולא מעיקר הדין של ע''ז, אלא בכדי להמנע עד כמה שאפשר משייכות לזה.
ב) מי שאינה יכולה להחליף את הפאה, או שאינה מסוגלת לעשות זאת עתה, תמשיך ללבוש גם פאה שבאה מהודו, עד שתוכל לקנות פאה חדשה. ועל כל פנים חס ושלום שלא לצאת לרשות הרבים עם מטפחת או כובע.
ג) כל-שכן וקל-וחומר, שמי שיש לה פאות שאיננה יודעת טיבן המדויק, ואינה מסוגלת לקנות עתה פאה חדשה, בודאי שיכולה להמשיך ללבשן, וכשירחיב ה' לה תשתדל לקנות פאות שאין עליהן שום חשש.
ד) לפני שקונים פאה חדשה, יש לבקש מהפאנית אישור מרב מוסמך, שהפאה אין בה כלל שערות שעלולות להגיע מהודו.
ה) כדאי מאד, שעסקניות תשבנה עם פאניות המספקות פאות , ותקבענה מחיר השוה לכל נפש לפאות שאין עליהן שום חשש, באופן שכל אחת תוכל במשך זמן סביר לרכוש פאות חדשות.
ויהי רצון שבזכות שמירת הצניעות, ובפרט כיסוי הראש, נזכה כולנו לברכות המפורטות על כך בזוהר הקדוש פרשת נשא, לבריאות ופרנסה ושלום בית ונחת מהילדים שי'. והעיקר להיות אנשי אמת.
נ. ב. חלק מהדברים ברשימה זו נתבהרו בשיחות שקיימתי עם הרבנים הגאונים החסידים והצדיקים שליט"א, אשר בגלל פחד ואיומים מבקשים על נפשם להישאר בעילום שמם. ותודתנו נתונה להם.
ולסיום אספר לכם בדמעות כמה פרטים הראויים לציון,
ומכך יבינו המבינים את גודל האסון, ועומק החורבן.
1. את הטיסה של הרב דונר מלונדון מימנו אנשי הנטורי קרטא הנלחמים בעיקרון הפיאות באידיאולוגיה.
ומצאו את עניין "הודו" כהזדמנות לעיקרון שלהם בכלל נגד פיאות.
2. יש לקבוצות הקיצוניים המתנגדים לפיאות תכנית לנצל כעת ולצאת באסטרטגיית הסברה,
תוך כדי ניצול המומנטום שהם עצמם עומדים מאחורי הפוגרום האחרון, וישמיצו את ה"קאסטם".
3. בימים הקרובים יהיה מלחמה חדשה, נגד אורך הפיאות וכו',
מה זה קשור להודו...? אלא שכל המניע הוא פוליטי לעניין נגד עצם הפיאות.
4. המתנגדים לפיאות אידיאולוגית, מוכנים אפילו לשרוף שפרי תורה, כפי שקרא בבני ברק,
והם מתוחכמים במלחמתם, ככה שעוד מחכים לנו הפתעות.
5. בית הרב אלישיב שליט"א ננעל בפני כל מי שביקש להשמיע דעה נגד האיסור הגורף.
6. על מקורביו של באי ביתו של מרן שליט"א הוטל איסור לדבר עם הרב נגד האיסור.
7. ועד הכשרות לפיאות יהיה מורכב רק מקבוצת המקורבים בלבד...... ודי למבין.
רוב רבני העולם אינם מקבלים את האיסור,
ואינם מסכימים שזה בכלל שזה עבודה זרה.
רק חוששים להביע דעתם בגלוי מחמת מורא העסקנים.!