מצה גזולה-סוכה גזולה-ספרי תורה גזולים,איז דא א רב וואס זאגט ...

די שאלה האט זיך נאך אנגעהויבן משנת תשמ"א אין קרית יואל.

עס איז נאר יעצט אויפגעברענט געווארן "צוליב געוויסע סיבות"

_________________

שורשנגח:

נעכטען האט דער שארמשער רב אפגעשטאט א באזוך ביי הגאון הגדול דמו" ץ קרית יואל שליט"א דער דיין האט אים גאנץ פריינדליך אויפגענומען אין נאך אפאר מינוט שמיסען האט אים דער דיין געפרעגט צי וואס ער אי געקימען האט ער געזאגט אז מען האט געשיקט רעדן צים דיין וועגן די סקאנדעל פין מצה גזולה אז דער דיין זאל רעדן צי קהל אז מען זאל עס דערווייל אפלאזען דער דיין האט לכתיחלה זיך געזיכעט ארויס צי  דרייען פין דעם געשעפט אבער היות דער שארמאשער האט נישט נאכגעלאזעט האט אים דיין קורץ אין בריעפלעך געזאגט לו יציור זיי זאלן נאר האבן איין פראצענט שאנס אז סאיז זייערס איז א הארבע שאלה אין גנבה אין נאכדערצי ביי אכילת מצה וואס סאיז א דארייתא ממילא ביז מען שטעלט זיך נשט צי קיין דין תורה איז א שאלה אין גנבה

דוד46:

שור'ל

בבלי סנהדרין ו:
ר' אליעזר אומר הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'.

ירושלמי שבת דף עב: פרק יג הלכה ג
מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה.  ברם הכא הוא עבר עבירה.  כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.  תני מצה גזולה אסור לברך עליה.  אמר רב הושעיה על שם (תהילים י) ובוצע ברך נאץ ה'.  אמר ר' יונה הדא דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו.  רבי יונה אמר אין עבירה מצוה.  רבי יוסה אומר אין מצוה עבירה.  א"ר אילא (ויקרא כז) אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות

ירושלמי חלה דף ט. פרק א הלכה ה
תני מצה גזולה אסור לברך עליה.  א"ר הושעיא על שם (תהילים י) ובוצע ברך ניאץ ה'.  א"ר יונה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו.  רבי יונה אמר אין עבירה מצוה.  רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה.  א"ר הילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז דין ז:
אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו, כגון שאכל טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון – יצא בו ידי חובתו. וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אינו יוצא בו ידי חובתו.

דא איז די מקור מיט אלע שיטות הראשונים.

ערוך השלחן או"ח סי' תנ"ד

ח. אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. וזה לשון הרמב"ם בפרק שביעי דין ז: אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו, כגון שאכל טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון – יצא בו ידי חובתו. וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אינו יוצא בו ידי חובתו. עד כאן לשונו. והרא"ש בפרק "כל שעה" (סימן יח) כתב גם כן דאינו יוצא במצה גזולה, משום דאינו "שלכם". דמצה ילפינן מחלה בגמרא (לה ב) דבעינן משלכם, עיין שם. אבל שאולה – חשיב שפיר "שלכם", ויוצא בו (ט"ז סעיף קטן ג). וגם בגזולה: דווקא כשגזל מצה. אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה – יצא בה ידי חובתו, שהרי קנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. וזהו לטעם הרא"ש משום "לכם".

ט. אבל להרמב"ם שתלה הטעם משום ברכה, ולפי מה דקיימא לן לקמן סימן תרמ"ט לענין לולב דאפילו אם קנאו בשינוי לא יברך עליו – אם כן הכא נמי לא יצא חובת מצה להרמב"ם. ויש מי שמחלק בין שינוי השם לשינוי מעשה, ואינו עיקר (ח"י סעיף קטן ו). וכן מוכח בתוספות בכמה מקומות. ואין לומר דברכת המזון שהוא דאורייתא – צריך לברך, דהרי הרמב"ם פסק מפורש בסוף פרק ראשון מברכות דאין מברכין ברכת המזון על דבר איסור. והרא"ש חולק עליו, וכמו שכתבתי בסימן קצו. ולכן תמיהני על רבינו הבית יוסף, שבשם פסק כרהמב"ם, וכאן פסק כהרא"ש. מיהו גם המגיד משנה כתב דבשינוי – יוצא ידי חובתו, ומשמע דגם להרמב"ם כן, עיין שם. וצריך עיון (ועיין מגן אברהם שם סעיף קטן א).

י. ולכאורה למה לא אמרו רבותינו הטעם משום "מצוה הבאה בעבירה"? אך נראה משום דסבירא להו דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן, ויש בזה דעות בראשונים (תוספות סוכה ט א). ובירושלמי פרק ראשון דחלה (הלכה ט [ה]) אומר: מצה גזולה – אסור לברך עליה. אמר רבי אושעיא: על שם שנאמר "ובוצע ברך נאץ ה'". הדא דתימא בתחילה, אבל בסוף – דמים הוא דחייב ליה. ופירש הרא"ש שם דהכוונה לכתחילה ודיעבד, דבדיעבד יוצא בגזולה. והמגיד משנה פירש דבסוף פירושו על ידי שינוי, עיין שם. ולעניות דעתי נראה ד"בתחילה" היא ברכה ראשונה, שעדיין בידו להחזיר. ו"בסוף" היא ברכת המזון שכבר אכלה, וחייב לו דמים. ולכן מברך, דמאי דהוה – הוה.

יא. ואחר כך אומר הירושלמי: רבי אומר: אין עבירה – מצוה. רבי יוסי אומר: אין מצוה – עבירה. אמר רבי אילא: אלה המצות אם עשאן כמצותן – מצוה, ואם לאו – אינה מצוה. עד כאן לשונו. וכתב הרא"ש: ואפשר דהני אמוראי פליגי, ואית להו כיון דלא עשאן כמצותן – אינה מצוה, ואינו יוצא ידי חובתו. עד כאן לשונו. וטעמם משום מצוה הבאה בעבירה, אלא שאומרים בלשונות שונות. ולפי זה משמע דמצוה הבאה בעבירה הוי דאורייתא.

לויט די רמב"ם אין די ירושלמי איז די גאנצע טעם פון מצה גזולה נאר ווייל מ'קען נישט מאכן א ברכה, ווייל אין עבירה מצוה, לויט זיי איז עס גזולה בכל אופן.

אלנספאל, די לצים וועלן סיי ווי אלס מאכן לצנות, סיי וועלן עסן רעגנדיג ווייץ, מצה גזולה, פינקל פלייש, דאווענען און א ביהמ"ד גזול וואס די קב הישר זאגט אז די תפילות גייען צו די ס"א רח"ל, און עס מטהר זיין בקן טעמים מיט זייער לצנות, און מיר נאכן באגזלט ווערן פון אונזערע אויסגעהארעוועטע נכסים, וועל מיר זיך מנחם זיין, אז לכה"פ מ'זעמיר יוצא מצוות אכילות מצה כהלכה, מצוה סוכה כהלכה, אונזערע תפילות וועלן נתקבל ווערן לרחמים ולרצון.

איך בין שוין 100% איבערצייגט אז מצה גזולה איז א גרויסער פראבלעם, אבער אז די ווילימאסבורגער מצות זענען מצות גזולה דאס בין איך ביזדערווייל 0% איבערצייגט.

געדאנקען
איי עם סארי...
דיר קען מען דאס נישט איבערצייגען.
ווייל דיין פארשטאפטער זאלי קאפ וועט דאס קיינמאל נישט וועלן פארשטיין.