בעקבות דבריו של הרב אליעזר מלמד על האדמו"ר מסטמר: עיון מחודש בהגותו הרב יואל טייטלבוים אל מול זו של הרב קוק
דוד סורוצקין
14/7/2005 10:36
הרבי מסטמר הוא מהדמויות החריפות, המעמיקות והחשובות ביותר במחשבה היהודית המקורית במאה העשרים. למרות זאת מקומו נפקד כמעט מכל דיון רציני, אקדמי, הגותי או דתי, במחשבה היהודית המודרנית. לעומת זאת התרבות הישראלית מייצרת אינפלציה של דיונים על משנתו הרב קוק. דומני שללא מידה גדושה של שנאה המקלקלת את השורה והטיה אידיאולוגית לא היה כלל ניתן להשוות בין כתביו של הרב קוק "זרעונים", "אורות הקודש" או "שמונה קבצים" ובין חיבורו המופתי של הרבי מסטמר "ויואל משה".
אפתח בהגדרה: מהי מחשבה יהודית מקורית? זוהי מסורת הגותית ארוכה ששורשיה בימי הביניים; פסיפס היסטורי של כתבים שנכתבו על ידי הוגים בני קבוצת מיעוט, שקראו לעתים קרובות תיגר על הנורמות והערכים של קבוצת הרוב (בדרך כלל נוצרים ומוסלמים) שבידיהם היו הכוח והעוצמה, אבל גם על נורמות הבאות מתוך הקבוצה היהודית עצמה. כל עוד היו היהודים קבוצת מיעוט בעלת מעמד משפטי בעייתי וגבולי בארצות הגויים, עלה בידם לייצר פרספקטיבה חדשה, חיצונית וביקורתית כלפי "בעל הבית". דיכויים ההיסטורי של היהודים לא זו בלבד שלא גרע מכך אלא הוא היה לעתים הדלק והמנוע.
מה קרה למחשבה היהודית (לפי הגדרתה זו) בעת החדשה המאוחרת, בין אשליית האמנציפציה ותשוקת ההתאזרחות לזריחתה של הלאומיות היהודית והציונות? לאחר תסיסה ארוכה ומשובחת שכללה מלחמת הכל בכל (חסידים-מתנגדים, משכילים-חסידים, אורתודוקסים-משכילים), היא הפכה בהדרגה מגבירה לשפחה: כלי שרת בהגדרתן של הקבוצות השונות; שופר ופלקט לפטריוטים גרמניים ממוצא יהודי או לחילופין אוסף סיסמאות בקונטרסים ציוניים מפוקפקים. דומה כי הפיכתם של היהודים לאזרחים טובים וממושמעים או לשופרות הלאום (בפרץ מאוחר של שכרון אביב העמים) חסלה כל אפשרות ממשית להציב אלטרנטיבה ביקורתית. ובמלים אחרות, מחשבה יהודית משובחת ולאומיות בוטחת הם על פי רוב תרתי דסתרי.
מתי שבו והתגלו סימניה של מחשבה יהודית במובנה המקורי? דומני שזו שבה ועלתה באווירה האפוקליפטית של ימי מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. היא התגלתה על ידי הוגים ממוצא יהודי – רובם מתבוללים: בנימין, הורקהיימר, אדורנו וקרל לוית'. הוגים אלו הציעו פרספקטיבה ביקורתית טוטלית על תרבות אירופה: על אמונתה העיוורת בקדמה, בנאורות, ובהיסטוריה. למרות השוני העצום בצורת הכתיבה ובמושאי הביקורת הרבי מסטמר משתייך ללא ספק לקבוצה איכותית זו.
תפיסות לאומיות משיחיות
מקוריותו של הרבי מסטמר מתבטאת במכלול המרכיבים של כתיבתו: בתפיסתו את הזמן ההיסטורי כנסוג, ואת ההכרה האנושית כעיוורת ובביטול יציריה האידיאולוגיים המגושמים של הציונות הדתית. כאיש רוח אמיתי, הגותו היתה רדיקלית, חדשנית ולא פופוליסטית וביקרה את התרבות היהודית ומגמות בהלכה היהודית בזמן אמת.
דיונו בלשון הקודש הוא לדעתי אחת מיצירות המופת ההגותיות הגדולות של התרבות היהודית החדשה, דיון החותר תחת עצם המושג "לשון הקודש" ותחת אפשרות "תחייתה". הלשון נתפסת בידי הרבי כגילוי חד פעמי של הישות האלוהית השבה ומסתתרת בעמקי עצמה. זוהי מולדת אבודה שהדרך אליה אבדה ונשכחה. תפיסתו דומה במקצת לתפיסת "שכחת הישות" של הפילוסוף מרטין היידגר, אולם היא בעלת צדדים פסימיים הרבה יותר.
בתחום ההלכה הרבי הציע דיונים חדשניים ומסעירים בעידן שקיעתה והתאבנותה של ההלכה. דיונו במצות ישוב ארץ ישראל מפקיע כמעט כל מוסכמה שהושגה בעניין זה ומגדיר מחדש את מדרשי חז"ל, את המקורות שנכנסו לפסיקה ואת כל שיטות הפוסקים הראשונים. מדיוניו עולה שמתוך מקורות חז"ל שנכנסו לתלמוד ולפסיקה ומתוך כתבי חשובי הראשונים לא ניתן כלל להסיק על קיומה של מצווה כזו; על מנת לייחס להם מצווה זו עוצב, כבר למן המאה ה-15, נרטיב הלכתי המיוסד על פרשנות יצירתית של המקורות והתאמתן לשיטתו של הרמב"ן. איזו העזה יש כאן מצד איש הלכה במאה העשרים! דווקא מי שמוגדר כשמרן קיצוני מתגלה כאן כגדול החדשנים והמעיזים.
והרב קוק? בפרספקטיבה הגותית, מדובר בהוגה לא כל כך חשוב ולא כל כך מקורי, מיישמן של תפיסות לאומיות משיחיות - שנוסחו הרבה לפניו ולעתים בצורה הרבה יותר מעניינית, מקורית ומתלבטת (כמו שניתן לראות אצל הרבנים קלישר ואלקלעי). אין להבין את ההערכה הרבה לכתביו אלא מתוך צורך עמוק של יהודים דתיים (ולעתים גם חילונים) לחוש ולהגדיר במונחים תיאולוגיים "עמוקים" את הממד הלאומי שבהווייתם המשותפת; עד כדי כך שדומה הדבר שאם תיטול מהם ממד זה תוותר דתיותם ריקה מכל תוכן.
כתיבתו היומנית, המפוזרת והמרוסקת עושה שימוש חופשי ורופף במושגים מעולמה של הקבלה וההגות היהודית, ומכתבי הפילוסופים הגרמניים והספרות הרוסית; היא מצועפת בערפל מיסטי, גדושה בסמלים ומלאת פאתוס. בתחום העסקנות – הוא התגלה כמי שהוליך שולל את החרדים מתנגדי ההסתדרות הציונית וסייע בהקמת הרבנות הראשית – אחת הצורות הגרועות ביותר של רבנות מטעם. מה יש בו אפוא ב"מרן הרב זצ"ל"? ובכן, אף אני לא אמנע ממנו את מקומו: הוא היה פוסק שהציע דיונים הלכתיים מלומדים ומתקבלים על הדעת בעידן ירידת קרנה של ההלכה והפסיקה. כלומר, אז הוא היה "גדול" בקרב גמדים ועתה הוא "ענק" בין האצבעונים.
הכותב הוא דוקטורנט בחוג למחשבת ישראל באונ' העברית.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/958/407.html
[בילד – נישט אפגעהיט]
דוד סורוצקין
14/7/2005 10:36
הרבי מסטמר הוא מהדמויות החריפות, המעמיקות והחשובות ביותר במחשבה היהודית המקורית במאה העשרים. למרות זאת מקומו נפקד כמעט מכל דיון רציני, אקדמי, הגותי או דתי, במחשבה היהודית המודרנית. לעומת זאת התרבות הישראלית מייצרת אינפלציה של דיונים על משנתו הרב קוק. דומני שללא מידה גדושה של שנאה המקלקלת את השורה והטיה אידיאולוגית לא היה כלל ניתן להשוות בין כתביו של הרב קוק "זרעונים", "אורות הקודש" או "שמונה קבצים" ובין חיבורו המופתי של הרבי מסטמר "ויואל משה".
אפתח בהגדרה: מהי מחשבה יהודית מקורית? זוהי מסורת הגותית ארוכה ששורשיה בימי הביניים; פסיפס היסטורי של כתבים שנכתבו על ידי הוגים בני קבוצת מיעוט, שקראו לעתים קרובות תיגר על הנורמות והערכים של קבוצת הרוב (בדרך כלל נוצרים ומוסלמים) שבידיהם היו הכוח והעוצמה, אבל גם על נורמות הבאות מתוך הקבוצה היהודית עצמה. כל עוד היו היהודים קבוצת מיעוט בעלת מעמד משפטי בעייתי וגבולי בארצות הגויים, עלה בידם לייצר פרספקטיבה חדשה, חיצונית וביקורתית כלפי "בעל הבית". דיכויים ההיסטורי של היהודים לא זו בלבד שלא גרע מכך אלא הוא היה לעתים הדלק והמנוע.
מה קרה למחשבה היהודית (לפי הגדרתה זו) בעת החדשה המאוחרת, בין אשליית האמנציפציה ותשוקת ההתאזרחות לזריחתה של הלאומיות היהודית והציונות? לאחר תסיסה ארוכה ומשובחת שכללה מלחמת הכל בכל (חסידים-מתנגדים, משכילים-חסידים, אורתודוקסים-משכילים), היא הפכה בהדרגה מגבירה לשפחה: כלי שרת בהגדרתן של הקבוצות השונות; שופר ופלקט לפטריוטים גרמניים ממוצא יהודי או לחילופין אוסף סיסמאות בקונטרסים ציוניים מפוקפקים. דומה כי הפיכתם של היהודים לאזרחים טובים וממושמעים או לשופרות הלאום (בפרץ מאוחר של שכרון אביב העמים) חסלה כל אפשרות ממשית להציב אלטרנטיבה ביקורתית. ובמלים אחרות, מחשבה יהודית משובחת ולאומיות בוטחת הם על פי רוב תרתי דסתרי.
מתי שבו והתגלו סימניה של מחשבה יהודית במובנה המקורי? דומני שזו שבה ועלתה באווירה האפוקליפטית של ימי מלחמת העולם השנייה ובעשור שלאחריה. היא התגלתה על ידי הוגים ממוצא יהודי – רובם מתבוללים: בנימין, הורקהיימר, אדורנו וקרל לוית'. הוגים אלו הציעו פרספקטיבה ביקורתית טוטלית על תרבות אירופה: על אמונתה העיוורת בקדמה, בנאורות, ובהיסטוריה. למרות השוני העצום בצורת הכתיבה ובמושאי הביקורת הרבי מסטמר משתייך ללא ספק לקבוצה איכותית זו.
תפיסות לאומיות משיחיות
מקוריותו של הרבי מסטמר מתבטאת במכלול המרכיבים של כתיבתו: בתפיסתו את הזמן ההיסטורי כנסוג, ואת ההכרה האנושית כעיוורת ובביטול יציריה האידיאולוגיים המגושמים של הציונות הדתית. כאיש רוח אמיתי, הגותו היתה רדיקלית, חדשנית ולא פופוליסטית וביקרה את התרבות היהודית ומגמות בהלכה היהודית בזמן אמת.
דיונו בלשון הקודש הוא לדעתי אחת מיצירות המופת ההגותיות הגדולות של התרבות היהודית החדשה, דיון החותר תחת עצם המושג "לשון הקודש" ותחת אפשרות "תחייתה". הלשון נתפסת בידי הרבי כגילוי חד פעמי של הישות האלוהית השבה ומסתתרת בעמקי עצמה. זוהי מולדת אבודה שהדרך אליה אבדה ונשכחה. תפיסתו דומה במקצת לתפיסת "שכחת הישות" של הפילוסוף מרטין היידגר, אולם היא בעלת צדדים פסימיים הרבה יותר.
בתחום ההלכה הרבי הציע דיונים חדשניים ומסעירים בעידן שקיעתה והתאבנותה של ההלכה. דיונו במצות ישוב ארץ ישראל מפקיע כמעט כל מוסכמה שהושגה בעניין זה ומגדיר מחדש את מדרשי חז"ל, את המקורות שנכנסו לפסיקה ואת כל שיטות הפוסקים הראשונים. מדיוניו עולה שמתוך מקורות חז"ל שנכנסו לתלמוד ולפסיקה ומתוך כתבי חשובי הראשונים לא ניתן כלל להסיק על קיומה של מצווה כזו; על מנת לייחס להם מצווה זו עוצב, כבר למן המאה ה-15, נרטיב הלכתי המיוסד על פרשנות יצירתית של המקורות והתאמתן לשיטתו של הרמב"ן. איזו העזה יש כאן מצד איש הלכה במאה העשרים! דווקא מי שמוגדר כשמרן קיצוני מתגלה כאן כגדול החדשנים והמעיזים.
והרב קוק? בפרספקטיבה הגותית, מדובר בהוגה לא כל כך חשוב ולא כל כך מקורי, מיישמן של תפיסות לאומיות משיחיות - שנוסחו הרבה לפניו ולעתים בצורה הרבה יותר מעניינית, מקורית ומתלבטת (כמו שניתן לראות אצל הרבנים קלישר ואלקלעי). אין להבין את ההערכה הרבה לכתביו אלא מתוך צורך עמוק של יהודים דתיים (ולעתים גם חילונים) לחוש ולהגדיר במונחים תיאולוגיים "עמוקים" את הממד הלאומי שבהווייתם המשותפת; עד כדי כך שדומה הדבר שאם תיטול מהם ממד זה תוותר דתיותם ריקה מכל תוכן.
כתיבתו היומנית, המפוזרת והמרוסקת עושה שימוש חופשי ורופף במושגים מעולמה של הקבלה וההגות היהודית, ומכתבי הפילוסופים הגרמניים והספרות הרוסית; היא מצועפת בערפל מיסטי, גדושה בסמלים ומלאת פאתוס. בתחום העסקנות – הוא התגלה כמי שהוליך שולל את החרדים מתנגדי ההסתדרות הציונית וסייע בהקמת הרבנות הראשית – אחת הצורות הגרועות ביותר של רבנות מטעם. מה יש בו אפוא ב"מרן הרב זצ"ל"? ובכן, אף אני לא אמנע ממנו את מקומו: הוא היה פוסק שהציע דיונים הלכתיים מלומדים ומתקבלים על הדעת בעידן ירידת קרנה של ההלכה והפסיקה. כלומר, אז הוא היה "גדול" בקרב גמדים ועתה הוא "ענק" בין האצבעונים.
הכותב הוא דוקטורנט בחוג למחשבת ישראל באונ' העברית.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/958/407.html
[בילד – נישט אפגעהיט]