און אז מען רעדט שוין, פטור בלא כלום אי אפשר....
דער ענין פון מציצה בפה, אויב פארשטיי איך גוט איז דאס דער באקאנטער א.ד. ראבינער פון מאנסי וואס רייסט דאס אינטער.
איך ברענג דא א זייער אינטערסאנטע לינק מיט זעלטענע ידיעות איבער די א.ג. סכנה פון מציצה בפה. און דארט זעהט מען אויך אז זיין שווער הגה"צ ר' משה פיינשטיין זצ"ל איז דווקא געווען דערקעגן פון יעדע שינוי פון מציצה בפה. אזוי ברענגט ער בשם זיין זוהן ר' ראובן פיינשטיין.
ערשטע מאמר:
מציצה בברית מילה - חלק א' / אלדד זמיר
רקע
לפני כמה חודשים כשנולד בני בכורי (שלימים נקרא אופיר), יצרתי קשר עם מוהל ידוע מהאזור שהוא גם
רופא ילדים וגם בקיא בהלכה וביקשתיו שישמש לי לעזר, לעת אקיים את המצווה הגדולה של מילת בני
בעצמי. המוהל הסכים עקרונית, אלא שקצת נרתע מרצוני לעשות גם את המציצה בפה ממש: "עדיף שלא כך
תעשה, ובכלל שיטת בריסק שלא עושים מציצה כלל. על כן עדיף שאני אעשה זאת בצורה המקובלת". לאחר
בירור קצר עם הרב ליכטנשטיין נאמר לי שאמנם בזמנו של ר' חיים היה תינוק שחששו שהוא נפטר משום
שקיבל זיהום מהמוהל, ולכן נהגו בבריסק שלא לעשות מציצה כלל. אמרתי לרב: "הלא לימדתנו שעדיין אין זו
הדעה הרווחת אצל כל הפוסקים?", ועל כך נענתי בהנהון מסופק, ומיד גם הוסיף הרב ואמר שאל לי להתווכח
עם המוהל וכל אשר יאמר לי עלי לשמוע בקולו.
בעקבות דיונים אלו החלטתי להכנס לעובי הקורה בשאלה: האם בימינו, עידן המודעות לזיהומים מחד גיסא
והזהירות מחידושים מאידך גיסא, עלינו להמשיך במסורת המציצה בפה כנהוג מזה דורות רבים בכל קהילות
ישראל, או שמא יש להסתפק בדרכים חלופיות ואולי אף להפסיק נוהג זה כליל?
הקדמה
תאור ברית המילה מובא לראשונה במשנה בשבת: "עושין כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין
ונותנין עליה איספלנית וכמון"
(קלג.). הרמב"ם בהל' מילה מפרט יותר: כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה
כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר
העטרה. ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה, וכל מי שאינו
מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמוצץ נותן עליה איספלנית או רטייה וכיוצא בהן" (ב', ב). מה שכתב הרמב"ם:
"וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו", מקורו מדברי הגמ' (שבת קלג:): "אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה
הוא ועברינן ליה". כך כתב שם הרי"ף על אתר וכ"כ, כאמור, גם הרמב"ם, וכן פסק השו"ע (יו"ד רס"ד סעיף ג')
ועוד הרבה פוסקים.
המציצה כחלק ממצות מילה
עד עתה ראינו שהמציצה נעשית משום סכנה. עדיין יש לדון האם היא חלק ממצות המילה[1]. מסתבר שכבר
הר"ן (שבת קלג:) נסתפק בשאלה זו ודן לגבי דין זה בכל הנוגע להיתר לחזור בשבת ולחתוך או לפרוע ציצין
שאינן מעכבין את המילה: "ומסתברא דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי מילה כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה לא
מקרי פירש דכולהו צורך מילה נינהו, אבל אם סילק ידיו אחר מיכן היינו פירש, אע"פ שעדיין יש לו ליתן
איספלנית וכמון וחלוק, דהני צרכי רפואה נינהו. ואפילו במציצה עצמה יש לעיין, דכל שפרע הרי סיים צרכי
מילה. ודלמא המציצה מקריא רפואה ולא צורך מילה היא, וצריך עיון". אבל מלשון הרמב"ם משמע שכל זמן
שלא גמר המציצה מקרי "לא סילק ידיו", וחוזר על ציצין שאין מעכבים את המילה. וז"ל: "עושין כל צרכי מילה
בשבת, מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש.
ונותן עליהם איספלנית. אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת" (הל' מילה ב', ו). על כך כתב ה"שדי חמד"
(קונטרס מציצה חלק א') שנראה בביאור דברי הרמב"ם, שמכך שהביא את הדין של חזרה על ציצין שאין
מעכבין בין מציצה לנתינת איספלנית, ניתן לדייק שעד אחר המציצה עדיין חוזר עליהן.
וכך מובא בקונטרס "זכרון מרדכי" לר' יצחק פיגנבוים[2]: "המציצה היא בכלל מצות מילה ואינה מטעם סכנה
לחוד, כן משמע במהרי"ל הובא ב'דרכי משה' דבמציצה איכא מצוה לבד מסכנתא, דכתב דיש נוהגים לזרוק דם
המציצה בחול כמו הערלה, ויש נוהגין לזרוק מפיו דם המציצה לתוך היין. הרמ"א בשו"ע (סי' רס"ה סע' י')
הכריע כמנהג הראשון, שכתב: 'וכן רוקקין דם המציצה אל העפר'. ואי אמרינן דכל המציצה הוא רק מטעם
סכנתא האיך שייך מנהגים בהאי מילתא, הא יכול לזרוק הדם לאשפה".
הפולמוס הגדול לפני כ 150 שנה
מזמן הרמב"ם ועד הדורות האחרונים כמעט שלא היתה התייחסות מפורשת למעמדה של המציצה, וזאת משום
שאיש לא חלק על חשיבותה. המשבר בענין הגיע עם הופעת מחלות רציניות שהדגישו את סכנת המילה.
עוד לפני שיאו של הפולמוס בעניין אנו מוצאים, לפני קרוב ל300- שנה, דברים ברורים של "אור החיים"
בפירושו לתורה: "צריך לעשות שלושה דברים בברית המילה והם: מילה, פריעה, מציצה. מילה היא כריתת
הערלה והוא אומרו 'ימול' פי' יכרות. הפריעה היא מה שפורע העור הדק לשניים וא"צ לכרות. והמציצה היא
דם המזוהם... וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה" (ויקרא י"ב, ג). וכן ייסד הפייטן (בפיוט
שאנו אומרים עד היום בסוף ברכת המזון של סעודת ברית המילה): "הרחמן הוא יברך את המל בשר הערלה
ופרע ומצץ דמי המילה
איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה אם שלוש אלה לא יעשה לה". ומזה נראה ששלושת הדברים שקולים
ומהווים חלק ממצוות המילה.
עוד לפני הצורך להתייחס לתנועה הרפורמית, ולכן אולי בצורה העניינית ביותר, מתייחס לנושא הרב ישראל
ליפשיץ בפירושו למשניות "תפארת ישראל" (שבת י"ט, ב), ומונה את המציצה בין צרכי המילה המותרים גם
בשבת. כאן הוא חורג מתפקידו כפרשן ונזקק לעניין מצדו האקטואלי, אך שלא כרבנים אורתודוקסים
מאוחרים יותר ( - אשר יבואר להלן כיצד ביטלו את דעת הרופאים בטענה שדעתם לחתור תחת אושיות
המסורת), הרב ליפשיץ כותב שלכאורה נראה היה לשמוע בקול הרופאים כפי שעשו הרבנים מאז ומעולם.
מכיוון שכך, הוא נדרש להסביר כיצד יתכן שחז"ל יטעו בענייין זה, וע"כ נזקק לתשובה (שהשתמשו בה כבר
בימי הביניים): "נשתנו הטבעים". אלא שלפי זה יוצא שכעת אמנם יש לחדול מהמציצה - מסקנה שהרב ליפשיץ
נרתע מלקבל. הוא יוצא אפוא לבקש טעם שעל פיו לא יגרור שינוי הטבע, היינו קיומה של הסכנה בימינו, את
ביטולה של המציצה. לדבריו, גם לדעת הרופאים מועילה המציצה במידה מסוימת, אלא שלדעתם יש בידיהם
אמצעים אחרים (ע"י מטלית לחה וכו') למניעת הסכנה: "עכ"פ כיוון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני, אין לנו
אלא דברי חז"ל". מסתבר שהרב ליפשיץ עצמו שם לב לדוחק שבפירושו, והוא יוצא למסקנה עם ההלכה הלא
מוגדרת: "ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כ"כ בחוזק מאד בשבת".
בראשית המאה ה 19 גובר ועולה כוחם של הרפורמים ועמם הקולות לביטול ברית המילה ככלל ואת המציצה
בפרט. האמת היא, שאותם מלומדים הביאו טענות חזקות למדי: רב פפא והרמב"ם[3] הנ"ל הנהיגו למצוץ רק
כדי למנוע סכנה, אך מאז התפתח הידע הרפואי שלנו לגבי זיהומים ומחלות מידבקות, וברור שלא רק שאין
במציצה צורך אלא היא אף עלולה להזיק למוהל או לנימול. בנוסף, נכנס כאן גם הפן האסטתי - זהו מעשה
מאוס (כהגדרתם). לא לאורך זמן הצליחו הרבנים להתעלם מדעות אלו. בתקצ"ז (1837) פנה רבי אלעזר
הורביץ, בעודו משמש בקודש בווינה, לרבו החת"ם סופר מפרשבורג, בעקבות מעשה שהיה ופרחה צרעת אצל
מספר תינוקות שנימולו אצל מוהל מסוים. הרופאים באותו מקום קבעו שכל זה ארע מחמת המציצה, ועל כן
ביקש להתיר שימוש בלחיצה ע"י ספוג במקום מציצה בפה, מאחר והעידו רופאים מומחים שגם הספוג מסוגל
לאותה פעולה של הוצאת הדם מהמקומות הרחוקים. לאור נתונים אלו של פיקוח נפש מחד והצגת תחליף
מתאים מאידך, אישר לו מיד החת"ס להמנע ממציצה, תוך הדגשה על הצורך שאמנם יעידו המומחים על
יעילות התחליף[4].
בדיעבד, מסתבר מעל לכל ספק מאותה התכתבות שאותו רופא שדחף לכל העניין הטעה את ר' אלעזר הורביץ,
שהטעה ממילא את רבו החת"ס, וזאת משתי סיבות:
א. המוהל נבדק ולא נמצאו בו סימני המחלה שנתגלו אצל התינוקות.
ב. ברור מדברי אותו רופא שהמניע לבקשתו הוא הגורם האסטתי.
למרבה הפלא, אע"פ שכנראה ידע הרב הורוביץ על כך, המשיך לנהוג ע"פ אותו הפסק, כמו שמעיד בספרו "יד
אליעזר" (סימן נ"ה). לעומתו, לחת"ס כנראה מעולם לא נודע על המניעים הפחות כשרים של השאלה. רבים
מתלמידי החת"ס עומדים על נקודה זאת, כמו לדוגמא המהר"ם שיק בשו"ת שלו, העונה לשאלה בענין בצורה
נחרצת ביותר: "...מי שאומר במציצה בפה הוא סכנה או מזיק לוולד הוא אומר שקר מוחלט... ואני מוהל זה
יותר מארבעים שנה ומעולם לא היה שום מקרה או חולשה על ידי זה, ועל זה יכולים להעיד כל המוהלין
שבדורותינו... (ורופאים שניתן לסמוך עליהם) היינו ישראלים כשרים כמו שהיו בימי קדם, שהלכו בדרכי
התורה. אבל הרופאים דהשתא... חמדו להם לבטל ענייני התורה א"כ איש כזה ודאי לא עדיף מרופא גוי ואין
להם נאמנות לעניין איסור והיתר אלא משום ספק נפשות... אבל כאן גילה לן הש"ס דהלכה למשה מסיני הוא...
א"כ מאי מועיל אם הרופאים יעידו שהספוג מועיל כמו מציצה בפה, הרי דבריהם אינו אלא כרוב, ובפיקו"נ אין
הולכים אחר הרוב" (או"ח, תשובה קנ"ב). ספציפית לגבי פסקו של החת"ס כותב המהר"ם שיק שם שהיתה זו
הוראת שעה, שעת הדחק לגבי קהילה ומוהל מאוד מסוימים, ועל כן אין ללמוד מזה, מה גם שהחת"ס בעצמו
נמנע מלכלול את פסקו זה בפנקס תשובותיו והיא לא באה לדפוס. בסי' רמ"ד מתייחס המהר"ם שיק גם לטענה
שנשתנו הטבעים ואומר שזו "הרמת יד בדבר המפורש בש"ס ובפוסקים".
בעקבות החת"ס כתב גם המהר"י אסאד בעניין זה, ואף הוא התייחס לכך בצורה חד משמעית[5]: "כי הנה
המציצה מפרק הדם והיא אב מלאכה ודוחה לשבת החמורה וליוה"כ, ואי לאו דמעכב המציצה לגוף המצוה, לא
היה דוחה שבת ויוה"כ ויו"ט. אלא ודאי כך ניתנה הלכה למשה מסיני מלבד טעם הסכנה כנאמר בגמ', ומכ"ש
לדעת המורה בסוף פרק מ"ט משלישי, שטעם המצוה במילה להשלים חסרון המידות, להחליש זה האבר
בשפיכת דמו דווקא, וכמ"ש 'גם את בדם בריתך' (זכריה, ט', י"א). לפי זה, הכרח גדול הוא המציצה להמשיך
הדם מכל גידי האברים שנקשרים בו בראש הגויה, להחליש כח התאוה היתירה מכל הגוף" (שו"ת יהודה יעלה,
יו"ד סי' רנ"ח). בהמשך דבריו מוכיח עוד ר"י אסאד שהטעם של נשתנו הטבעים אינו רלוונטי. מסקנתו היא
שחייב במציצה כחלק מהמצווה, אף אם ימצא שבהעדרה אין סכנה.
במקביל למהר"ם שיק ור' יהודה אסאד, ר' יעקב עטלינגר - בעל ה"ערוך לנר" (שמצוטט אח"כ אצל אחרונים
רבים המתייחסים לנושא) - התייחס לנושא. גם לדעתו, כמו גם לדעת רבים אחרים, המציצה היא ממש מחלקי
המצוה והיא הלכה למשה מסיני.
צווייטע מאמר:
בחלקו הראשון של המאמר הובאה סקירה קצרה של המקורות הבסיסיים בעניין מציצה במילה. ראינו שיתכנו
שתי סיבות מרכזיות לביצוע המציצה:
1. דאגה לבריאותו של הנימול. לפי הסבר זה, כל הצדקה למציצה בשבת הינה מדין פיקוח-נפש.
2. חלק אינטגרלי ממעשה המילה עצמו, המותר בשבת כמו שאר חלקי המילה שהותרו בה.
ראינו כי לאורך הדורות הדבר היה מקובל על כל הפוסקים, עד שהחלו נשמעים קולות הדורשים לבטל את
המציצה, בעיקר מכיוונם של גורמים רפורמיים וכד', אך גם בשל גילויים חדשים בעולם הרפואה שקבעו שיש
סכנה בריאותית במציצה עצמה, בניגוד לדברי הגמרא. אעפ"כ, לא הסכימו גדולי ישראל להתיר שימוש במטלית
לחה וכד' כתחליף למציצה, אלא במקרים יוצאי דופן של חשש בריאותי ברור. צעקות רבנים בודדות אלו לא
היה בהן כדי לעצור את התהליך המתפשט והולך באירופה כולה. מאמצע המאה ה 19 נשמעו יותר ויותר
קולות לביטול המציצה כליל תוך עירוב, לעיתים, של חוקי המדינה לטובתם.
השפופרת
תפנית מסוימת ארעה ב 1887, עת הועלה הרעיון לבצע מציצה בפה ללא נגיעה בחתך ממש, אלא ע"י שימוש
בשפופרת - מעין מבחנה קצרה מזכוכית הפתוחה משני צידיה, צד אחד מושם על האבר והשני בפה המוהל[1].
נהוג בימינו לומר ששפופרת זו נתקבלה על גדולי ישראל כגון הרש"ר הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, ר' יצחק
אלחנן ספקטור ואחרים, אלא שעיון זהיר בדבריהם מעיד שהתירו את השימוש בשפופרת אך ורק כצורך השעה
ובדיעבד גדול. להלן מכתבו של ר' יצחק אלחנן ספקטור כפי שכתב לרש"ר הירש: "יקרת מכתבו הגיעני, במה
שדרש ממני על דבר הענין הנעשה בעוונותינו הרבים במדינתו כי אינם מניחים למוהלים למצוץ דם המילה
בפיהם מחשש סכנה, ודרש כת"ר ממני לחוות דעתי אם מותר למצוץ הדם ע"י קנה חלול ודעת כת"ר להתיר זה.
והנה לדעתי ג"כ יש להתיר זה דהא עכ"פ נמצץ הדם ע"י זה ומקיימים ג"כ ע"י זה את מצוות המציצה וכמש"כ
כת"ר בארוכה...". הרי בפירוש כתב שהתיר רק מפני גזירת המלכות. אבל, ממשיך הרב ספקטור, במקום
שאפשר לבצע מציצה: "צריך לעשות ולקיים הכל כפי דת קדשנו ולקיים 'אל תטוש תורת אמך' וכפי מה שנהגו
אבותינו הקדושים ויהיה זה לנו לזכות רב לכולנו ולראות רוב נחת מכלל אחינו כל בית ישראל ומן התוה"ק".
ברוח דברים אלו כתבו גם הרב הילדסהיימר ורבנים אחרים.
בשנת תרס"א יצא בלונדון הספר "קובץ דם ברית" של המוהל ר' אלכסנדר טרטיס, שהמציא מכונה למציצת
הדם בעזרת וואקום. בקובץ מובאות דעות רבנים שלכאורה מהוות הסכמה למכונה שלו, אך עיון מדוקדק
מראה שוב שרבים מגדולי התורה המובאים שם, כגון ר' חיים ברלין, בעצם כותבים למוהל הנ"ל שמותר רק
כשיש חשש לסכנה, ואחרת אין לשנות. הדעה החד-משמעית היחידה (גם היא מפי השמועה) היא דעתו של ר'
חיים סולובייצ'יק מבריסק, שציווה על מוהלי קהילתו שלא ימצצו עוד בפה. נראה שגם ר' אהרון קוטלר החזיק
בדעה זו, אך בצורה פחות קיצונית[2].
מנגד, רבנים רבים אחרים לא התירו שלא למצוץ בפה אפילו בדיעבד. כך מסכם, לאחר שקילת כל הדעות, ר'
חיים חזקיהו מדיני באנציקלופדיה ההלכתית שלו: "אף הרוצים לשנות מציצה בפה ולעשותה בכלי או
בסמרטוטין, גם הם מודים שמימי עולם ומשנים קדמוניות הייתה המציצה בפה. והם הם שרוצים לחדש דבר
מעתה ע"פ טענת חשש סכנה לפי דברי הרופאים. ואף אם היו כל הרופאים שבעולם שווים בדעה אחת לומר
שיש סכנה בזמן הזה מה שלא היה בזמן הש"ס ושעל כן צריך לשנות עשייתה באופן אשר נאותה להם, מסופקני
מאוד אם היינו רשאים לשנות. כי אחרי שהמתקנים כן לקדושים אשר בארץ, רוח ה' דיבר בקדשם וכל
מעשיהם לשם שמיים, חלילה להעלות על הדעת אחת מני אלף שיהו נכשלים חס ושלום לתקן דבר שתהיה
תקלה לדורות הבאים זרע זרעם, ואין הקב"ה מביא תקלה גדולה כזו ע"י הצדיקים עצמם... ודאי שאין לנו
רשות לשנות זיז מהמנהג, וכבר כתבו דדיני וחוקי תורתינו הקדושה הן למעלה מן מהטבע ואין למו מכשול"
(שדי חמד, חלק ט', מערכת מילה). עוד ב"שדי חמד" מובא "קול קורא" אשר מאתים ושלושים רבנים חתמו
עליו, וכולם פה אחד אסרו לשנות ממה שנהגו מימי קדם.
דעת התורה בסוף המאה ה 20
לכאורה נראה שההתנגדות הנחרצת בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 הושפעה בצורה חזקה מהעובדה
שנושא המציצה הפך לאחד הויכוחים העקרוניים שבין האורתודוקסים והרפורמים, וכדי להתרחק מ"ההם" -
עובתה החומה, תוך התעלמות מטענות חזקות ביותר באוביקטיביותן על כך שאולי באמת, עם התפתחות
הרפואה, התגלה שיש סכנה במציצה. אמרתי 'לכאורה' משום שמתברר שגדולי פוסקי זמננו (גם לאחר גילוי
האיידס) יצאו בפרסומים גדולים אף הם כנגד המציצה הנעשית בכלי. כך אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה
בתשמ"ח, וכך בקריאה נוספת כשנה לאחר מכן, ובה נאמר: "הנה בעת האחרונה ישנם שרוצים לבטל מציצה
בפה אשר נהגו אבותינו ורבותינו מימות משה רבינו ע"ה, ונותנים טעם לדבריהם שחוששים למחלה הנקרא
אייד"ס. לכן באנו בזה לגלות דעתנו דעת תורה, לבל ישנה שום מוהל ממה שנהגו מימות קדם, וצריך לעשות
מציצה בפה בלי שום אמצעות כלי כלל (ובמקום שיש חשש מחלה על הילד ח"ו, אז המוהל או האב יעשו שאלת
חכם אצל רב מובהק וכאשר יורו אותו כן יעשה)". ועל זה באו על החתום מגדולי ראשי הישיבות והפוסקים
בארה"ב
(ביניהם הרב ראובן פיינשטיין שהעיד שגם אביו הרב משה פיינשטיין זצ"ל הורה שלא לבטל המצוה),
באירופה ובארה"ק (כרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב בנימין יהושע זילבר, הרב שמואל הלוי ווזנר ועוד).
דעת הרופאים
בבסיס דברינו עמדה כל העת ההנחה שהרופאים תמימי דעים לגבי העובדה שאמנם יש חשש סכנה למוהל או
לנימול באם תבוצע המציצה בפה. מסתבר, שאפילו בנושא זה נחלקו הדעות, וכבר רמז לכך המהר"ם שיק
שאמר שדעת הרופאים היא רק בגדר אומדנא, מה גם שלא כל הרופאים מסכימים לזה. הטענה החזקה מכל
היא, שלא שמענו על מישהו שנפגע עקב עשיית המציצה. עוד מוסיף ה"אבני נזר": "ואין להשגיח במה שאומרים
שפה המוהל יזיק, כי שלוחי מצווה אין נזוקין"
(יו"ד סי' של"ח). נקודה נוספת העיר לנו הרב קוק ב"דעת הכהן": "אם כן, איך יתכן לומר שיודעים רופאי
זמנינו ע"י ניסיון שאין סכנה בביטול מציצה? וכי מפני שיש ילדים שלא נמצצו והם קיימים - מי לידינו יתקע
שלא יבאו לידי סכנה לימים הבאים? ומי יודע כמה מהם מתו ממחלות שהיתה עיקר סיבתם מניעת המציצה
אלא שהרופאים נתנו להם סיבות אחרות לפי הדומה?" (סי' ק"מ).
עוד מעיר הרב קוק בתשובה אחרת (סי' מ"ה) על כך שהש"ס נקט בלשון "סכנה", והעובדה שלא פרטו לנו
חכמים באיזו סכנה מדובר מרמזת לכך ש"אולי ישנם עוד טעמים כמוסים לאיסור זה?!"[3]. בדברי אחרונים
ואחרוני אחרונים צוטטו רופאים רבים הטוענים שאין כלל סכנה במציצה. הגדיל לעשות ר' יונתן בנימין
גולדברגר בספרו "ברית כרותה לשפתיים", שם ליקט דעות ומכתבי רופאים, המעודכנים עד העשור האחרון.
אלו מאשרים את דבריו שלא רק שאין חשש במציצה בפה, אלא שמבחינה רפואית מציצה בפה ממש אפילו
עדיפה מכמה סיבות:
א. המציצה בפה מוציאה את הדם מהמקומות הרחוקים בצורה טובה יותר מכל כלי, ובכך נמנע מדם שאולי
נחשף יותר לחיידקים מלחזור לגוף.
ב. ידוע שבין שאר המרכיבים שיש ברוק יש חומר אנטיספטי העוזר במניעת זיהומים, כמו גם חומר המאיץ את
קרישת הדם.
ג. כבר בתחילת כל השערוריה סביב המציצה בפה העיד אחד המוהלים (מובא בשו"ת "שומר ציון הנאמן"
תר"ז, מכתב י"ב) שמאז שהפסיק לעשות מציצה בפה הוא שם לב שאצל הרבה יותר ילדים היה מקום החתך
נפוח, תופעה שכמעט לא ארעה כל עוד מצץ בפה ממש.
ד. עדות נוספת הובאה בספר "משיב נפש": "כי הדבר ידוע הוא, אם נכווה איש את אצבעו או הכה מכה על
אצבעו, אז ישים תיכף ומיד את האצבע הפצוע אל פיו, יען כי ע"י זה יקל מכאובו ואיננו מרגיש שום כאב כל
זמן אשר הוא מוצץ את אצבעו בפיו... טעם הדבר הוא זה, כי מעלת החום שבפה היא במידה יתרה כזאת
שבכחה להקל את היסורים. ולא לבד החום כי אם גם הלחות והריר החם שבפה עוזרים הרבה להרגיע את
המכאוב" (חלק "ברית שלום", עמ' 79). עם כל זאת חשוב לשוב ולהדגיש, שאם ידוע שהמוהל או התינוק
חולים במחלה מסוימת, למרות שהסיכוי להידבקות הוא אפסי ביותר, לא נסתכן אפילו בכהוא זה ויש למצוץ
בעזרת שפופרת.
סיכום
פתחנו בשאלה כיצד יש לקיים את המציצה בימינו. תחילה הבאנו את המקור בגמ', שבעקבותיו פסקו להלכה
מורי ההלכה הגדולים שמטרת המציצה היא למניעת הסכנה, אך מיד הוכחנו מראשונים ואחרונים שהמציצה
בפה היא הרבה יותר מהותית והינה חלק ממצות המילה ממש עוד מימי משה רבינו עצמו[4]. למרות היות
המציצה כ"כ מקובעת ומעוגנת במקורות, התנהל פולמוס גדול באירופה במאה ה19- סביב המשך קיומה
במתכונתה המקורית. היו שניסו להוכיח שגם רבנים אורתודוקסים הסכימו לחליפי המציצה, כגון שימוש
בספוג, ושאח"כ רבים מהם אימצו לכאורה את השימוש בשפופרת. לאחר עיון מדוקדק ראינו באופן חד-משמעי
שרוב אותם המסכימים לשנות מהמנהג המקובל אינם עושים זאת אלא כהוראת שעה ובדיעבד. ואכן, רובם
המכריע של גדולי הרבנים בכל הדורות לא הסכימו לביטול המציצה בפה ממש, ומסתבר שיש סימוכין לכך גם
בקרב הרופאים, ובהסתכלות פשוטה על המציאות במשך אלפי שנים, לא שמענו שהוכח שמישהו (מוהל או
תינוק) נפגע ישירות בגלל המציצה גרידא.
בנוגע לשאלה שהצבנו בתחילת דברינו יש להשיב ולומר, באופן שאינו משתמע לשני פנים: לכתחילה יש
להמשיך במסורת היהודית ארוכת השנים ולעשות מציצה בפה ממש. לולי דמסתפינא הייתי טוען שכך לגבי כל
מוהל בכל ברית (חוץ מאשר אם ידוע שהמוהל או התינוק חולים במחלה מסוימת, שאז מותר להשתמש
בשפופרת אע"פ שהסיכוי להדבקות ממחלה ע"י המציצה הוא אפסי), אלא שכבר רווחה ונתקבלה השפופרת
בקרב המוהלים. על כן אני יוצא בקריאה לכל האבות, שלא רק שיאזרו אומץ למול את בניהם בעצמם
(בהדרכתו של מוהל מוסמך), אלא גם יעשו מציצה בפה ממש. ובכך נזכה לדקדק במצות המילה, השקולה כנגד
כל המצוות שבתורה[5].
דאס איז די צוויי לינקס פון די צוויי מאמרים:
ערשטע
http://www.etzion.org.il/dk/1to899/743daf.htm#heading3צווייטע
http://www.etzion.org.il/dk/1to899/744daf.htm